פֶּרִי הַיים. פרי כמו תפוח, דובדבן או פלטיפוס שהוא גם סוכן חשאי. היים זה כמו חיים רק עם ה׳ בהתחלה כי היה לי איזה סבא רבא, קצין באימפריה האוסטרו-הונגרית, שהתחיל לאיית את שם המשפחה בצורה גרמנית יותר. זה לא עזר מול הנאצים ועוזריהם, וכיום לא נותרו רבים משבט היים. אגב, למהדרין, יש לי גם שם שני, יצחק, אבל אני כמעט לא משתמש בו.

הפסקה הקודמת והעובדה שהאתר הזה מוקדש לאוסף השעונים שלי אולי כבר הסגירו זאת, אבל למען הסר ספק אבהיר: אני לא החטיף הכי אפוי בשקית של עבאדי. בכנות, אני מה שנקרא, מתמודד נפש, מאובחן רשמית. זה נשמע מאוד רע כשאני כותב את זה ככה אבל זה מה יש. עם אסירות תודה, אחרי 37 שנים בעולם הזה, היום ורק להיום, אני מצליח לחיות עם עצמי בשלום ואפילו לעשות קצת טוב, לאחרים וגם לעצמי.

מגיל צעיר התמודדתי עם דיכאונות וניסיתי למצוא ולעשות את הטוב בחיים האלה. בחרתי ללמוד חינוך והוראה כי חשבתי שכך אוכל לעזור לאנשים בתקופה שהייתה זכורה לי כמאתגרת במיוחד. מאז 2018 עבדתי לסירוגין כמורה בישראל ובעיקר לימדתי תלמידי תיכון היסטוריה. בזמן הזה גם הבאתי לעולם שני בנים מדהימים (בזכות אשתי האהובה, כמובן). התמודדתי והתגברתי על קשיים אישיים. וכל הזמן הזה התעסקתי בשעונים.

ב-3 ליוני 2025 אדם שאני מעריך ומאמין בו שאל אותי אם אני מאמין במה שאני עושה. התשובה שלי, לגבי העבודה שלי בתור מורה, הייתה פשוט ״לא״, וגמרתי אומר שזו תהיה השנה האחרונה שלי במערכת החינוך. אני מאמין שיש לי חובה ואחריות לחנך את שני הבנים שלי ומעבר לזה אין לי באמת עניין או יומרה לחנך ילדים של אנשים אחרים. הוראת היסטוריה (או כל מקצוע אחר) מעולם לא הייתה העיקר מבחינתי. ואולי זה האופי הכסת״חי של המערכת אבל רוב הזמן כשנכנסתי לכיתה הרגשתי יותר כמו איזה רע במיעוטו מאשר כמו מישהו שבאמת עוזר לאנשים אחרים. 

אז חזרתי לתשוקה האמיתית שלי, שעונים. האמת היא שגם עבודות המחקר שכתבתי בלימודים שלי עסקו בהיסטוריה ובהתפתחות של שעונים מכניים. ושעונים מעניינים אותי גם בהיבט המסחרי, הכלכלי, הטכני, האומנותי, הפילוסופי (ניסיתם פעם לתת הגדרה לזמן?) ועוד. כבר לפני שנים הבנתי שאני יכול לדבר במשך שעות על הנושא הזה ולא יהיה מישהו מאושר ממני. רק שתמיד היה לי קצת לא נעים משותפיי לשיחה שמהר מאוד התחילו לחפש חלון פתוח שניתן לזנק דרכו. מה שמביא אותנו לכאן.